כל הכיתה התחילה לצעוק עליי

שמי סיבילה. כל חיי קראו לי בילי. גדלתי בגרמניה.

גדלתי במינכן כמובן, מקומית אמיתית ממינכן. למדתי בבית ספר במינכן. למדתי בבית ספר לבנות והשתתפתי בשיעורי דת פרוטסטנטיים עם מורה נחמדה לדת שיום אחד החליטה – זה בטח היה בכיתה ז' – שהחליטה להראות לנו סרט. ובסרט הזה היו סצנות מחרידות לגמרי, אנשים צורחים ורצים במסדרון, פשוט אבסורדי לגמרי, ואיכשהו זה הוצג תחת הכותרת או הנושא של Scientology. בסוף הסרט הזה, המורה קראה לי לקדמת הכיתה ואמרה, "אז סיבילה היא סיינטולוג'יסטית או שיש לה קשר ל‑Scientology ועכשיו היא יכולה לענות על השאלות שלכן". בקושי אפשר לדמיין את הכאוס. כל הכיתה התחילה לצעוק עליי. כמה מהן קמו. הן הביעו את דעותיהן עם האגרופים שלהן. הן באמת הגיבו עם הרבה מאוד עוצמה ועם הרבה מאוד שנאה. איבדתי את כל החברות שלי, או כמעט את כולן. כבר לא הזמינו אותי למסיבות. גם לא למסיבות יום הולדת. וזו הייתה, אני חייבת לומר, חוויה ממש טראומטית. זה היה דבר ממש מרושע וערמומי. אז האירוע הזה עיצב אותי. הוא באמת זעזע אותי.

יש לי שלושה ילדים, שלושה בנים, והבן הצעיר שלי התחיל ללכת לבית הספר ב‑2007. ובתחילת כיתה א', תמיד יש בחירות לנציגות ההורים. נציגת ההורים הקודמת כבר לא הייתה שם. ואז הגיעה חדשה כדי להחליף אותה. ואחר צהריים אחד, כשרציתי להיפגש איתה, כשנקבעה פגישה בערב, היא התקשרה אליי כשהיא נסערת לגמרי ואמרה שבתור חברה ב‑Scientology, היא לא רצתה שאהיה במועצת ההורים באותו ערב. בכל אופן, קיבלתי כמה שיחות אזהרה באותו אחר צהריים מחברים שאמרו, "תיזהרי, אנג'ליקה הזאת, היא ממש נסערת והיא בוודאות תצא נגדך והיא תגיד דברים מרושעים". ואז החלטתי לקחת איתי את בעלי או ליתר דיוק, בעלי לא רצה שאלך לבד. הלכנו לבית הספר ביחד כשהפגישה הזאת קרתה. פגשו אותנו במדרגות ואמרו לנו לעזוב את הבניין מייד או שהם יתקשרו למשטרה. עמדנו בחצר בית הספר וכשהסתכלנו למעלה, ראינו את האחרים עומדים למעלה מוזגים לעצמם שמפניה והם הרימו כוסית זה לזה – ברור שהם שמחו שהם נפטרו מאותם סיינטולוג'יסטים נוראים. בכל מקרה, הסיפור נמשך מעבר לזה. זמן קצר לאחר מכן, היה בזאר. בכל אופן, נכנסתי לחצר בית הספר בשביל הבזאר הזה. למעשה, כמה הורים התנפלו עליי וניסו להדוף אותי, לדחוף אותי בחזרה החוצה – הם משכו לי בשיער. לפחות אחד מהם. זאת הייתה סצנה שהייתה ממש, ממש קיצונית בעיניי. זה היה רגע שבו שאלתי את עצמי איפה אני בעצם נמצאת ומה באמת קורה כאן כי זה באמת אבסורדי מדי.