שתי שיחות אנונימיות שינו הכול

אני קלאודיה, אני בת 70. גדלתי ביער השחור. אני נשואה כבר 46 שנים, יש לי שתי בנות ושלושה נכדים נפלאים.

וב‑1995, גרנו כמשפחה בריינלנד‑פפאלץ ליד מיינץ. שם רציתי ליצור לעצמי עבודה שאוכל לעשות מהבית, כדי שאוכל להיות שם בשביל ילדיי. וכך הקמתי סוכנות או‑פר. ואז, כמו שהיה צפוי, הגשתי את המסמכים שלי כדי לקבל רישיון כסוכנות תעסוקה, שקיבלתי. אחר כך, כדי להציג את עצמי, ארגנתי כתבה נחמדה מאוד בעיתון שהסבירה מה עושה סוכנות או‑פר. זה היה החלק הנחמד. אבל אז, רק כמה ימים אחר כך, אותו כתב התקשר אליי שוב כי הוא קיבל, מהשכונה שלי, שתי שיחות אנונימיות ששאלו אם הוא יודע שאני סיינטולוג'יסטית. וכך יצאה עליי כתבה בעיתון עם הכותרת "הסוכנת היא חברת כת". אחרי בערך ארבעה שבועות, קיבלתי מכתב מגורם רשמי, ממשרד העבודה, שהרישיון, הרישיון שכבר ניתן לי, נשלל בגלל שאני סיינטולוג'יסטית.

ואז בעלי ואני דיברנו על מה עלינו לעשות והחלטנו שאנחנו לא נסבול את האפליה הזאת. והייתי צריכה לעמוד בפני שלושה בתי משפט, תהליך שנמשך כמה שנים, רק כדי לגלות בסוף שזה היה חוקי שמשרד התעסוקה, משרד העבודה, ישלול את הרישיון כי הייתי סיינטולוג'יסטית.

קיבלתי הזמנה מהקונגרס האמריקאי בוושינגטון די‑סי לתאר את החוויה שלי עם האפליה של מיעוטים דתיים בגרמניה.

קיבלתי את ההזמנה ונסעתי לארה"ב ושם דיברתי לצד סיינטולוג'יסטים מוכרים אחרים ושאלו אותי איך זה לחיות בגרמניה עם האפליה שקשורה לשלילת [הרישיון של] סוכנות התעסוקה שלי. ומצד אחד, זאת באמת הייתה הקלה בשבילי. מצד שני, זאת גם הייתה חוויה מפכחת מאוד שהייתי צריכה לחזור למדינה שבה ידעתי שזה פשוט ימשיך ככה. עם זאת, זאת באמת הייתה תקופה מאוד מאוד מתישה ומלחיצה. וזה מה שקרה לנו וזה רק בגלל שאנחנו סיינטולוג'יסטים.